דיור מוגן לעומת בית אבות: מה ההבדל האמיתי? ומה הסיבה שזה משנה מאוד?

"אבא שלי מתנגד, הוא אומר שדיור מוגן זה למעשה בית אבות יקר."
הבן ישב מולי לפני שהם בחרו להצטרף אלינו.
חכיתי שיסיים.
ואז סיפרתי לו:
✓ על הכלב שיבוא איתו.
✓ על החוגים, ההרצאות, הטיולים, פרלמנט החברים שיצטרף אליו.
✓ על התעמלות הבוקר, על הקפה ממול לבית עם שכן חדש שהופך לחבר קרוב.

"מה בית אבות מציע מהדברים האלה?" שאלתי.
הוא חשב לרגע. ושאל "פחות?"….
"בדיוק." עניתי 

מה הסיבה שהבלבול הזה קיים?
הבלבול לא מקרי.
שני המונחים עוסקים בגיל, בדאגה, ב"מה יקרה כשנזדקן."
הם נמצאים באותו שיח משפחתי, באותן שיחות ליד שולחן שבת. וכשמישהו לא מכיר מקרוב – הוא ממזג את המושגים.
הבעיה היא שהבלבול הזה גורם לאנשים לדחות.
לחכות.
לפספס שנים.
ואני פוגש את זה כל הזמן: אנשים שמגיעים לסיור ואומרים "היינו מגיעים שנים קודם אם היינו יודעים שזה ככה."

שני מקומות שונים
בית אבות – בית אבות היא מסגרת טיפולית יותר, מיועד לאנשים שזקוקים לתמיכה בפעילויות היומיום. לבישה, רחצה, אכילה, ניוד. הצוות מטפל, מסייע ומלווה בכל שלב. זה מקום חיוני, מקצועי ונדרש  לאנשים שזקוקים לו ממש. ואנשים עצמאיים שנכנסים לשם, פעמים יחושו, שהם מאבדים את עצמאותם.

דיור מוגן – לא מדובר במסגרת טיפולית אלא במעטפת שמיועדת לאנשים עצמאיים שרוצים לחיות את חייהם ולשמר את האוטונומיה שלהם, לחזק את העצמאות שלהם, עם ביטחון חכם ברקע. הדייר קובע הכל: מתי קם, מה אוכל, עם מי בוחר לבלות, איך מעצב את ביתו. הצוות שם לתמיכה, לביטחון, לחירום – לא לטיפול שוטף.
ההבדל הוא לא גיל. לא מחיר. לא חומרת המצב.
ההבדל הוא העצמאות.

מה קורה כשמגיעים בזמן?ומה קורה כשמתעקבים?
שנים של עבודה בשטח לימדו אותי דבר אחד ברור: מי שמגיע בכוחות עצמו, מבחירה ולא מלחץ – נהנה פי כמה ממי שמגיע כשלא הייתה ברירה.
הסיבה פשוטה: אדם שבא בכוחות עצמו – בא עם סקרנות. עם פתיחות. עם יכולת לבנות קשרים. להצטרף לחוגים, לפתח שגרה חדשה.
אדם שמגיע כשעצמאותו אינה מלאה או יש שאלה אמיתית לגבי הסטאטוס הרפואי שלו – לא רק שיקח לו יותר זמן להשתלב אלא יש סיכוי שלא יעבור את וועדת הקבלה.

דיירת שלנו הגיעה לבית הנשיא לאחר שנים לבד. "חשבתי שדיור מוגן זה לאנשים שכבר לא מסוגלים."
היום היא מתנדבת בקהילה על בסיס דו שבועי, יש לה "חבורה" של חברות קרובות. "מזל שלא התמהמהתי",
והמשפחה והילדים מתקשרים ומחפשים היכן ניתן לשלב אותם בלוח הזמנים העמוס שלה, 

ויש עוד סיפור שחוזר אצלינו: בתה של דיירת שהגיעה לביקור ראשון עם אמה. הבת והאם סיירו, דיברו עם הדיירים, שתיהן התיישבו בלובי וביקשו להירשם לשבוע ניסיון, וכשפוגשים אותן בין הקניות לקפה הם תמיד אומרות "היינו צריכים להכנס לפחות 5 שנים קודם…" 

הסטיגמה שצריך לפרק
"דיור מוגן זה בית אבות." "זה שלב אחרון." "זה מה שעושים כשאין ברירה."
אני שומע את זה. ואני מבין מהיכן זה בא.
לפני עשרים שנה, הגבול בין השניים היה מטושטש יותר.
היום המציאות שונה.

דיור מוגן מודרני הוא לא "מוסד". הוא חברותא. ויותר מזה בבית הנשיא ובלב גנים – הוא קהילה!
דירה פרטית, שלך, עם הריהוט שלך ועיצוב שבחרת.
שכנים שמכירים אותך בשם ושומרים לך מקום בהרצאה.
צוות שמכיר את שמות הנכדים והנינים שלך.
יציאה לבילויים, ביקורים של משפחה מתי שרוצים, ללא הגבלה.
הכלב שעובר איתך.

אנשים שמגיעים אלינו לסיור לראשונה – הרבה פעמים יוצאים מופתעים. "ציפיתי למוסד ומצאתי בית."

מה עם הצורך הרפואי שיכול להגיע בעתיד?
זו שאלה לגיטימית. ורבים חוששים לשאול אותה בקול.
יש המון דברים לסייע, גם דרך מטפל שיצטרף לדירה וגם דרכים אחרות, ההחלטה לעבור למחלקה סיעודית היא החלטה של כל המשפחה ורק במקרה הצורך, הרעיון בדיור מוגן אומר שאם הגעת בזמן לדיור מוגן – תוכל להמשיך ככל הניתן את המשך חייך בדירתך גם אם מצבך- השתנה, 

למרות זאת חשוב לדעת שבבית הנשיא יש חטיבה סיעודית איכותית ונחשבת בתוך הבניין.
28 מיטות. צוות רב-מקצועי מלא. אווירה ביתית.
אם הצרכים ישתנו – הדייר לא יצטרך לעזוב.
לא לעבור לעיר אחרת, לא לנתק קשרים שנבנו.
הבית מוכן לכל שלב. זהו סוג של רשת הביטחון.
ואנשים שיודעים שהיא קיימת – חיים כאן בשקט אחר.

אז מתי לבוא?
יש לעבור את ועדת קבלה כמו בכל בית דיור מוגן, ולכן מי שמחכה מדי – לפעמים מפסיד את האפשרות הזו.
הניסיון שלי אומר: מוטב לבוא שבוע קודם ולא שעה אחרי.
לא כי "חייבים." כי כדאי.
כי השנים שמגיעים לכאן עם כוח ועניין – הן לרוב הטובות ביותר.