אחד מהדיירים המקסימים, נכנס אלינו לפני שנתיים. אילן הוא איש שקט לא מחפש להיות מרכז תשומת הלב.
כששאלתי אותו מספר חודשים אחרי הכניסה: "מה שלומך אילן?"
הוא חשב לרגע. "כשעבדתי – החיים שלי היו בין משפחה לעבודה, וחיפשתי שקט ולהיות עם עצמי, עכשיו, יש לי שקט ויש לי הרבה זמן "לעצמי" – רק חשוב לי שיש לי את הבחירה מתי אני לוקח זמן לעצמי ומתי אני מחליט להנות מכל מה שיש לי פה, וזה ממש מרגיע לדעת שיש לי שכן שאני נהנה ממנו וחברים בני גילי וצוות שתמיד דואג לי, אני מוצא את עצמי בכל זה – וזה מה שחשוב"
למופנמים הפרישה היא לא גזרת גורל
רבים רואים בפרישה הזדמנות. וזה נכון, היא יכולה להיות כזו.
רק עבור אנשים שסגנון חייהם פחות חברתי, שהשקט הוא מקלט ולא מחסור, הרגע שבו דלת המשרד נסגרת בפעם האחרונה עלול להפתיע.
לא כי רצו יותר רעש. כי הם לא שמו לב כמה העבודה נתנה להם, בלי שביקשו.
שיחת מסדרון. ישיבה שגרתית. קולגה שמחכה בפינת הקפה. אינטראקציות שלא תמיד היו קלות – רק היו עוגן.
כשהן נעלמות, נשאר חלל. ולמופנמים, החלל הזה לא מתמלא מעצמו.
השקט שהפך לאחר
בדידות בגיל השלישי שונה מבדידות בצעירות.
היא לא רק חוסר חברה. היא לעיתים תחושת ניתוק מהקצב של העולם. מהתחושה שמחכים לך, שאתה נחוץ, שיש מקום שיש בו משמעות ליום שלך.
מופנמים רבים מוצאים את עצמם נסוגים, דווקא כשיש להם מרחב לפתוח דלת חדשה., התגובה המיידית שלהם לדיור מוגן היא "זה לא אני", "אני לא מחפש", "אני בסדר",
וזה לפעמים נכון. ולפעמים זו הגנה.
ההכרה בהבדל בין השניים, זו כבר חצי הדרך.
חשוב לאמר: מותר להרגיש את זה
אני רוצה לומר משהו ישיר: התמודדות עם בדידות בגיל השלישי היא לא חולשה. ההכרה בה -היא חוזק.
מופנמים נוטים לפנות פנימה. לעבד לבד. לעיתים עד כדי התעלמות מהמצוקה.
מותר להרגיש לבד. מותר להתגעגע לחיים שהיו. מותר לרצות שינוי, גם מי שהשקט היה תמיד ידיד.
מה עוזר ? בצעדים שמכבדים את מי שאתם!
המופנם לא צריך להפוך למוחצן. לא צריך להירשם לחוג ריקודים אם זה לא הוא.
אך גם לא צריך להישאר במעגל שקט שמתהדק עם הזמן.
יש דרך אמצעית. וכך היא נראית בפועל:
✓ פעולה קטנה שיוצרת חיבור. לא אירוע, לא התחייבות, ביקור קבוע בספרייה, שיחה שבועית עם שכן, ישיבה קבועה בקפיטריה בבית, המוח מתרגל 'חברה'- ודרך חזרה.
✓ תחביב שפותח דלת. ציור, כתיבה, גינון, צילום – לא רק כבילוי, אלא כמסגרת לפגוש מישהו שחולק את אותו עולם. חיבור עקיף לעיתים עמוק יותר מחיבור ישיר.
✓ התנדבות. מסגרת ברורה, תכלית, משמעות. ומפגש עם אנשים שמגיע מעצמו, מבלי להיות במרכז. מנטור לנוער, חונך, עזרה בקופת החולים, בעמותות השונות, כל אחד מהדברים האלה מחזיר תחושה של "אני נחוץ", של משמעות.
✓ שגרה מובנית. כשיש תוכנית יומית, גם פשוטה, תחושת המשמעות גדלה. הליכה בשעה קבועה. ארוחת בוקר באותו מקום. עוגן שמחכה בבוקר.
מה הסיבה שקהילה קטנה עובדת טוב יותר למופנמים?
כשאנשים שואלים אותי מה מתאים למופנם – אני אומר: קנה מידה.
בבית עם 300 דירות או יותר, לפעמים אינך מכיר את השכנים שעוברים בלובי , ובאנונימיות – הדייר המופנם נעלם.
בבית הנשיא יש 57 דירות, כולם מכירים כולם, לא מפני שמישהו כפה, אלא כי המספרים מאפשרים את זה.
השכן שם לב אם לא ירדת לארוחת הבוקר, מישהו שמר לך מקום בהרצאה, הצוות מכיר את שמך, לא את מספר הדירה.
ויש עוד דבר שחשוב: אצלנו שום דבר לא "חייבים". יש לובי שתמיד חי ואפשר לשבת בו. יש חוגים ואפשר לבחור. יש ארוחות משותפות ואפשר להגיע. מי שרוצה להישאר בדירה עם הספר- גם הדלת הזו פתוחה.
המופנם לא צריך לשנות את עצמו. הוא צריך סביבה שמאפשרת לו להיפגש עם אנשים, בקצב שלו.
למצוא זהות מחדש
עבור רבים, העבודה הייתה לא רק פרנסה, היא הייתה זהות.
כשזו נעלמת, יש צורך למצוא זהות מחדש.
מופנמים, שרבים מהם בעלי עולם פנימי עשיר, יכולים דווקא למצוא בפרישה קרקע פורייה לצמיחה אחרת. לכתוב את הדבר שדחו שנים. ללמוד את השפה שרצו. לתרום בדרכים שמתאימות להם: שקטות, ממוקדות, משמעותיות.
בבית הנשיא אני רואה את זה קורה. אדם שלא דיבר הרבה, הפך ליוזם חוג שח. אדם שהיה לבד שנים מצא שכן שאיתו הוא יכול לשתוק ביחד, וגם זה מספיק.
פרישה היא לא סוף. היא נקודת מפנה.
ועבור מופנמים, היא יכולה להיות, בתנאים הנכונים, הפרק הכי שלם שהיה.
לא כי הפכו לאחרים. כי מצאו מקום שמכבד את מי שהם.
